כשאמנות היא היסטוריה משפחתית / אלזה בסטיאן, 2011
כשאמנות היא היסטוריה משפחתית / אלזה בסטיאן, 2011
מרים חורי גוטהולץ מציגה בגלריה בית סוקולוב בתל אביב אמנות אבסטרקטית עם בעלת צורות רבות. ההשראה שלה: הים המזין. חזרה ליסודות למי שעלתה לארץ לבדה בגיל 10
ביתה של מרים חורי גוטולץ שוכן ברמת השרון, פרבר שיקי של תל אביב. הגן נראה כמו גן עדן קטן המאוכלס בפסלי אבן. האמנית מתכוננת לתערוכתה בבית סוקולוב, גלריה בעיר הלבנה. בינתיים, הפסלים ארוזים בצורה מסודרת ומוכנים להובלה.
בגיל 71, אחרי חיים שהוקדשו לאמנות, זו לא התערוכה הראשונה של מרים חורי גוטהולץ. מגפסה - עיירה קטנה בדרום תוניסיה - לתל אביב, דרכה לא ידועה מראש.
ב-1951, מרים בת עשר ויש לה חברה שהבית שלה מלא בצעצועים. מערה של עלי באבא לנזירה החרדית הקטנה הזו. "לא שיחקנו עם הבובות, היא זוכרת, הן נתפסו כאלילים". יום אחד, אמה של חברתה מאשימה אותה בגניבת אחת מהבובות. האם היא "לקחה" אותה, האם ניתנה לה? לא משנה. "אנשים שגונבים הולכים לכלא", מזהירה האם, הנשואה לראש העיר. מפוחדת, למרים יש רק דבר אחד בראש: לברוח.
במקביל, שליחי עליית הנוער מהסוכנות היהודית הציעו למשפחות, לרוב בקשיים, לתת לילדיהן להגר לישראל. מרים מתחננת להוריה. מאוד מסוייגים, הם סוף סוף השתכנעו. ביום העזיבה, בשעה 5 בבוקר, משפחתה מקיפה אותה כדי להיפרד. "אם מישהו היה אומר לי להישאר, הייתי נשארת". אך איש אינו יודע את הסיבות האמיתיות לעזיבה, והילדה הקטנה יוצאת לבדה למסע ארוך. קודם צרפת, במשך שמונה חודשים, אחר כך ישראל. חג הפסח בעיצומו, אבל בקיבוץ נגבה אליו היא מגיעה בטעות, אוכלים ללא הבחנה מצות - וחמץ. בת דודתה ובעלה שעלו גם הם לישראל הוציאו אותה מהקיבוץ החילוני הזה ואימצו אותה עד לבוא משפחתה כעבור עשר שנים. ה"אמא" החדשה שלה מבוגרת ממנה רק בשמונה.
"ראיתי את השואה כל כך מקרוב"
מרים עלתה לארץ רק שלוש שנים לאחר עצמאותה של ישראל, בשנת 1948, למדינה שבה נותר לעשות הכל. "היינו צריכים לבנות, להמציא מדינה שלמה!" היא אומרת, עדיין נלהבת. "לא היה הרבה מה לאכול, אפילו היו לנו תלושי אוכל. אבל היינו מרוצים".
הרחוב בכפר שלם היה קצת כמו בבל - מהדהד בכל השפות של העולים החדשים. בין אם הם הגיעו מתוניסיה, מרוקו, איראן, עיראק או פולין, כולם חדורי תקווה, ביניהם ניצולי שואה. מרים זוכרת זוג צעיר, בשנות העשרים לחייהם, שהיו להם שלוש בנות. אחייניות, בנות דודות? בכל מקרה, אף אחת לא היתה שלהם. "ראיתי את השואה כל כך מקרוב, בגיל כל כך צעיר", מזהה היום האמנית.
היא העריצה ועדיין מעריצה את משפחתה המאמצת. שום דבר לא היה קל לילדה הקטנה הזו שהיתה חייבת ללמוד לחיות בלי הוריה. "אף פעם לא התחרטתי, היא מודה. בלי האסון שלי, לעולם לא הייתי מגיעה לאן שאני נמצאת היום. בגפסה לא היה בית ספר יהודי מעבר לבית הספר היסודי שכן, בתיכון התלמידים היו צריכים ללכת ללמוד בשבת. אחיותיי לא למדו".
משפחתה הצטרפה אליה לבסוף ב-1960, וכולם עברו לראשון לציון. במקביל הוענקה לה תעודת הוראה והיא לימדה כמה שנים. אבל בנפשה עדיין הסתובבה תשוקתה לאמנות, "צורך". בגיל 26 היא נרשמה למכון אבני לאמנות בתל אביב, שם למדה ארבע שנים. כיום היא מלמדת בסטודיו משלה ורבים מתלמידיה הם כיום פסלים מבוססים. "כשהם מתחילים ללמוד הם לא עוזבים, חלקם באים כבר חמש עשרה שנה!" מחייך דיוויד גוטהולץ, בעלה.
"כשאתה מלמד, כשאתה נותן בכנות, זה מייבש את היצירתיות, לא נשאר לך כלום", אומרת מרים, שכבר הרבה זמן לא נגעה בחימר, החומר שהתלמידים משתמשים בו הכי הרבה. הפתרון היחיד: לעולם אל תפסיק להמציא. היא מתחילה בהחזרת ענפים מהליכות שבהן היא משלבת אבנים שעובדו במשך זמן רב.
ולפני חמש שנים, לגמרי במקרה, היא גילתה עוד טכניקה חדשה. תוך כדי צפייה בטלוויזיה היא מוללה בידה נייר אלומיניום, שריד של חפיסת שוקולד. דמויות עדינות המזכירות צלליות של ג'קומטי, התעצבו בין אצבעותיה. היא פיתחה את הטכניקה הזו, מוסיפה קונסטרוקציית ברזל כדי לפצות על שבריריות החומר וגורמת ליצירות הללו לצמוח. עשרים מהפסלים הללו - ברדיד אלומיניום, או יצוקות באלומיניום או בברונזה - וכן עשר עבודות המשלבות עץ ואבן מוצגות בבית סוקולוב.
מרים חורי גוטהולץ מציגה גם מיצב, מנייר אלומיניום, בהשראת תצלום של שדה פרחים צהובים.
הסלון שלה ברמת השרון מעיד על עבודתה עד היום, שם המופשט שולט: בכל חומר בו נעשה שימוש, מרים עובדת ומסגננת את הצורות כדי לשמור רק על המהות של מה שהיא רוצה לייצג. אישה שופעת שימשה השראה לרבים מפסליה. סימן לחשיבותה של דמות האם עבור האמנית. בעלה דיוויד גוטהולץ, המגדיר את עצמו כפמיניסט גדול - כשהוא לא מפסל - הוא מייצר יין משלו.
בכל מקרה, מאמה של מרים "שבישלה בעיניים וכל מנה הייתה אסתטית" ועד לנכדתה בת השבע שמציירת נפלא, נראה שאמנות היא עניין משפחתי.
תערוכת "כסופים" מ-10 עד 28 בפברואר, בית סוקולוב, תל אביב